אור מבורך
כילדה קטנה שגדלה במינסוטה, מקום מלא במורשת סקנדינבית וידוע בחורפים הארוכים והקרים שלו, נחשפתי ללוצ’יאדאגן – חגיגת סנט לוצ’יה, חג של אור בתקופה הכי חשוכה של השנה. משפחות מתאספות כדי להדליק נרות, לשיר ולחגוג את האור שזורח גם כשהקור והחושך שולטים. זו תזכורת יפה שגם כשהעולם סביבנו מרגיש חשוך, אנחנו עדיין יכולים להביא אור לאחרים.
במסורת הזו, ילדה צעירה לובשת שמלה לבנה, חגורה אדומה ועטרת נרות על הראש כדי לייצג את סנט לוצ’יה מסירקוז.
חייה של לוצ’יה זכורים בזכות המסירות והנדיבות שלה. לפי המסורת, היא הביאה בחשאי אוכל לפליטים שהתחבאו מרדיפות קשות, והשתמשה בעטרת נרות כדי להאיר את דרכה – ככה ידיה היו פנויות לסחוב את האספקה.
בציור הזה, ניסיתי לתפוס את רוחה האמיצה ואת החוזק השקט של לוצ’יה דרך המבט השלֵו שלה והזוהר הרך של הנר שהיא אוחזת. עטרת הנרות הדולקים, כמו שחוגגים במסורת הסקנדינבית, מזכירה לנו שלפעמים יש מחיר לאור – לשאת אותו דורש נחישות ואומץ. לוצ’יה היא דוגמה מדהימה לאיך האור של אדם אחד יכול להאיר את הדרך ולהביא תקווה לאחרים, גם בזמנים הכי קשים.
אני מקווה שהציור הזה מדבר אלייך כסמל לחוזק פנימי ולכוח שיש בלהאיר את חייהם של אחרים. בין אם דרך עזרה, חמלה או סתם להחזיק בתקווה, כולנו יכולים להיות נושאי אור בחיים של הסובבים אותנו.
בשירים של שמחה סביבי
בציור הזה, רציתי לתפוס את הכוח העצום והמרומם של השמחה. הידיים הפתוחות של הדמות והכפות הפונות החוצה מסמלות קבלה – היא פתוחה לאור, מוקפת בתנועה העדינה של פרפרים צהובים ובהירים. הם מייצגים שינוי, חיוניות והיופי שסביבנו כשאנחנו נותנים לאור להיכנס.
שמחה היא לא היעדר כאב. הכותרת, "עם שירי שמחה סביבי", באה מהרעיון ששמחה, כשאנחנו מקבלים אותה, הופכת למעין מנגינה שעוטפת אותנו, נושאת אותנו דרך הזמנים הכי קשים. רציתי שהיצירה הזו תדבר באופן כללי על החוזק שאנחנו מוצאים כשאנחנו מחפשים אור ושמחה באופן פעיל. שמחה היא עוגן, מקור לעמידות ומתנה שאנחנו יכולים לחלוק עם אחרים.
כשתסתכלי על הציור הזה, אני מקווה שתרגישי את האנרגיה של היצירה – לא רק באמנות, אלא גם בחיים שלך. זו תזכורת שכל יום הוא הזדמנות להוסיף משהו יפה, להתקדם עם מטרה ולתת לשמחה להרים אותך. אפילו ברגעים של חוסר ודאות, אנחנו יכולים לבחור ליצור אור. שיהיה הציור הזה תזכורת לחוזק שבתוכך, ולזה ששמחה יכולה להיות בהישג יד.
הכל טוב
ביצירת "הכל שלם", רציתי לתאר את האהבה העמוקה והנצחית של אמא – אהבה שחוצה את גבולות החיים והמוות. ניסיתי לצייר את האמא, מחבקת בעדינות את הילד שלה בעננים, כדי לשקף את החוזק השקט והשלווה שמלווים אהבה כל כך עמוקה שהיא מעבר לעולם הזה. רציתי שהציור ירגיש נצחי וישקף את טבעה הבלתי פוסק של דאגת האם, נותן נחמה שמלווה אותנו בכל שלבי החיים.
הציור הזה הוא לא רק על מעשה האימהות עצמו; הוא על האהבה היציבה והבלתי מעורערת שקיימת גם כשאנחנו לא יכולים להיות פיזית עם אלה שאכפת לנו מהם. זו אהבה שנמשכת הלאה, תזכורת שהקשר בין אמא לילד לא נגמר במוות, אלא נשאר איתן לאורך זמן. כאמא בעצמי, רציתי לעורר את תחושת הרוגע והביטחון הזו, שבה האהבה שמוצגת מרגישה נצחית, חובקת לא רק את הרגע הזה אלא חוצה את גבולות החיים והמוות.
עולמות אינסופיים
ביצירת הציור הזה, רציתי לשקף את האפשרויות האינסופיות של הקוסמוס, וגם את תחושת הפליאה וההשתאות העמוקה שמגיעה כשחושבים על הגודל האלוהי של הבריאה. ענני הערפילית, שמתערבלים בסגולים וכחולים עשירים, מסמלים את הפוטנציאל הבלתי מוגבל של היקום, כל כוכב הוא נקודה של יצירה אלוהית. הצבעים האלה נבחרו לא רק בגלל היופי שלהם, אלא כדי לייצג את המסתורין, ההוד והאפשרויות הבלתי מוגבלות שבתוך בריאת האל.
הציור הזה מזמין אותך לחשוב על המציאות של עולמות אין-ספור – עולמות שאולי מיוחדים וייחודיים כמו כל אחד מאיתנו. ממש כמו שכל כוכב שונה אבל חלק מעיצוב גדול, ככה גם אנחנו חלק מתוכנית קוסמית רחבה יותר. היופי והעצמות של היקום מזכירים לנו את התבונה האלוהית שמאחורי הכל, ואת המטרה המובנית שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו. בעולם שבו אנחנו מרגישים לפעמים קטנים וחסרי משמעות, "עולמות ללא מספר" מזכיר לנו שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול – קוסמוס מחובר ומסודר באופן אלוהי.
דרך היצירה הזו, אני מקווה להעביר את תחושת הפליאה האלוהית שמגיעה כשמבינים את הטבע האינסופי של עבודת האל ואת המקום שלנו בתוכה. בזמן שאנחנו מנווטים את החיים שלנו, קל להרגיש מוצפים מהמורכבות של המסעות האישיים שלנו, אבל הציור הזה הוא תזכורת שאנחנו כולנו חלק מעיצוב גדול ונצחי, עם מטרה שנמתחת הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להבין עכשיו. ממש כמו שהאל ברא עולמות אין-ספור, הוא גם ברא כל אחד מאיתנו עם ערך ייחודי, והקיום שלנו הוא חלק משלם נצחי ומופלא.
אהבה בבית
בציור הזה, רציתי לתפוס את הרגעים השקטים והאינטימיים בין אמא לילד שלה, לשקף את הקשר העדין והקדוש שחוצה את הזמן. היצירה מראה תינוק קצת יותר גדול, מוחזק באהבה בזרועות אמו – סצנה שלווה שמזכירה את הדממה שנמצאת באינספור רגעים יומיומיים שהם חלקו יחד, רגעים מלאים באהבה, דאגה ומסירות.
בחוזק העדין של החיבוק שלהם, אני רואה דוגמה שמדברת לכולנו. בין אם אנחנו הורים ובין אם לא, לכל אחד מאיתנו יש יכולת אלוהית לטפח ולחזק את הסובבים אותנו בדרכים המיוחדות שלנו. דרך מעשים של אהבה, עידוד ודאגה, אנחנו יכולים ליצור קשרים שתומכים ומחזיקים אחרים – נותנים נחמה ועמידות, ממש כמו הנוכחות השקטה של אמא.
בין אם דרך טיפול הורי ובין אם בתפקידים אחרים שמרוממים את חייהם של הקרובים אלינו, יש בנו מתנה מיוחדת לחזק ולאהוב. הציור הזה הוא תזכורת שלא משנה איפה אנחנו נמצאים בחיים, אנחנו יכולים ליצור מרחב חם ומטפח לאחרים. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו משקפים את האהבה הנצחית שמחזיקה את כולנו יחד והופכים לחלק ממטרה נצחית וגדולה יותר.
הרפו ודעו
ציירתי את "היי דומם" בתקופה שבה הייתי צריכה לשחרר דברים שלא יכולתי לשנות. המלאכית ביצירה הזו לא מנסה להילחם או לתקן הכל – היא פשוט עומדת, נחה בידיעה שהיא עשתה מה שביכולתה. התחלתי להאמין שיש תמונה גדולה יותר, גם כשאני עדיין לא רואה אותה. הציור הזה הוא תזכורת שקטה לסמוך על כך שבסוף הכל יסתדר לטובתנו.
